במאמר שפורסם בכתב העת International Journal of Rheumatic Diseases מדווחים חוקרים על תוצאות מחקר חדש בחולים עם דלקת מפרקים שגרונית (Rheumatoid Arthritis), מהן עולה כי לגישת הטיפול כנגד מחלת המפרקים השפעה על הסיכון לאוסטיאופורוזיס ושברים אוסטיאופורוטיים.
ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי דלקת מפרקים שגרונית הינה גורם סיכון משמעותי לאוסטיאופורוזיס ושברים אוסטיאופורוטיים. מטרתם כעת הייתה להבין את החשיבות של בחירת הטיפול כנגד דלקת מפרקים שגרונית על הסיכון לאוסטיאופורוזיס ושברים אוסטיאופורוטיים.
החוקרים התבססו על מאגר Chang-Gung Research Database להערכת הסיכון לאוסטיאופורוזיס ושברים אוסטיאופוורטיים בקרב חולים עם דלקת מפרקים שגרונית.
מדגם המחקר כלל 3,509 חולים עם דלקת מפרקים שגרונית (גיל ממוצע של 63. שנים). מבין אלו, 1,300 חולים (37%) אובחנו לראשונה עם אוסטיאופורוזיס.
שיעורי ההיארעות של אבחנה חדשה של אוסטאופורוזיס היו הגבוהים ביותר בקרב חולים שטופלו בתכשירי DMARD (או Disease-Modifying Anti-Rheumatic Drugs) קונבנציונאליים שאינם מתוטרקסט (74.1 אירועים ל-1,000 שנות-מטופל), לאחריהן חולים עם תקופה ללא טיפול (68 אירועים ל-1,000 שנות-מטופל), טיפול מונותרפי במתוטרקסט (60.7 אירועים ל-1,000 שנות-מטופל), שילוב מתוטרקסט עם DMARD קונבנציונאליים אחרים (51.9 אירועים ל-1,000 שנות-מטופל) ו-Abatacept או Rituximab (48.6 אירועים ל-1,000 שנות-מטופל). שיעורי ההיארעות הנמוכים ביותר תועדו בחולים שטופלו במעכבי TNF (40.4 אירועים ל-1,000 שנות-מטופל) ועם טיפול ב-DMARD ביולוגיים אחרים (40.1 אירועים ל-1,000 שנות-מטופל).
לאורך תקופת המעקב, שיעורי היארעות שברים עמדו על 20.8% (270 חולים). שיעורי ההיארעות הגבוהים ביותר של שברים תועדו בחולים בזרוע Abatacept או Rituximab (49.0 אירועים ל-1,000 שנות-מטופל), לאחריהם בחולים עם תקופה ללא טיפול (24.3 אירועים ל-1,000 שנות-מטופל), מטופלים ב-DMARD קונבנציונאליים אחרים (24.2 אירועים ל-1,000 שנות-מטופל), מטופלים במעכבי TNF (20.2 אירועים ל-1,000 שנות-מטופל). טיפול בתכשירי DMARD ביולוגיים אחרים (13.3 אירועים ל-1,000 שנות-מטופל), טיפול מונותרפי במתוטרקסט (12.5 אירועים ל-1,000 שנות-מטופל) ומשלב מתוטרקסט עם תכשירי DMARD קונבנציונאליים אחרים (11.4 אירועים ל-1,000 שנות-מטופל) לוו בשיעורי היארעות נמוכים.
החוקרים מסכמים וכותבים כי ממצאי המחקר עשויים לסייע לרופאים להתאים את גישת הטיפול בכל מקרה של דלקת מפרקים שגרונית וכך להפחית את הסיכון להתפתחות אוסטיאופורוזיס ושברים בעתיד.