מחקר חדש שהוצג בקונגרס של האקדמיה האירופית לנוירולוגיה הראה כי חולים עם דמנציה נוטים פי שישה יותר למוות לאחר שבר בצוואר הירך מאשר אלה ללא דמנציה. תוצאות ראשוניות הראו גם שאחוז המשתתפים שלא יכלו ללכת 4 חודשים לאחר ניתוח ירך היה כמעט כפול עבור אלו עם דמנציה מאשר עבור אלו ללא דמנציה.
הסיכון הן לשברים בירך והן לדמנציה עולה עם הגיל. ככל שהאוכלוסייה מתבגרת, ההשפעה השלילית של שני המצבים הללו על איכות החיים צפויה גם היא לגדול. מחקרים קודמים הראו שחולים עם דמנציה מסתדרים פחות טוב לאחר שבר בירך מאשר אלו ללא דמנציה. החוקרים השתמשו במרשם הלאומי לשברי מפרק הירך (RIKSHÖFT) והן במרשם השבדי להפרעות קוגניטיביות/דמנציה (SveDem). המחקר כלל 122,614 משתתפים עם שבר ראשון בירך שהתרחש בין 2010 ל-2018. לחולים עם דמנציה היה גיל ממוצע של 84 שנים, שהיה מבוגר בכ-2.9 שנים מאלו ללא דמנציה (P < .001), בנוסף היו להם גם יותר מחלות נלוות. לא זו אף זו, לאלו עם דמנציה הייתה ניידות גרועה יותר בזמן השבר מאשר לאלו ללא דמנציה. לדוגמה, 28.5% יכלו ללכת לבד בחוץ לעומת 63.5% מבני גילם ללא דמנציה. בנוסף, 3.2% לעומת 2.8%, בהתאמה, לא יכלו ללכת כלל. לקבוצת הדמנציה היה גם שיעור גבוה יותר של תמותה בבית החולים (3.7% לעומת 3.4%; P < .001). ניידות לאחר 4 חודשים הראתה תמונה דומה של פער. בקרב אלו עם דמנציה, 8.8% יכלו ללכת לבד בחוץ לעומת 42.3% מאלו ללא דמנציה; 20.7% לעומת 10.5% לא יכלו ללכת בכלל. יתרה מכך, לקבוצת הדמנציה הייתה סבירות גבוהה יותר באופן מובהק לתמותה לאחר 4 חודשים (OR, 6.3; P < .001). למרות שהחוקרים ציפו שלחולים עם דמנציה יהיו תוצאות גרועות יותר לאחר שבר בירך, המידה שבה הם פיגרו אחרי אלו ללא דמנציה הייתה מפתיעה, אמרה החוקרת המובילה ל-Medscape. לא ברור אילו גורמים תרמו לתוצאות גרועות יחסית אלו. על פי החוקרת, יש להעמיק בנתונים כדי לחשוף הסברים אפשריים. לדוגמה, האם סוג הדמנציה, כגון דמנציה באונה הקדמית, עשוי לשחק תפקיד.